ארץ חמשת הקשתות (מוקדש לילדי הקריסטל) פרק ששי 

יצאנו לדרך, פוסעים אחד אחרי השני, שותקים.
דינו ריחף בראש השיירה הקטנה שלנו.
כך הלכנו, שקטים מאוד. מפעם לפעם אחזתי בתליון הברקת שענדתי לצווארי, אולי רציתי לחוש שהוא באמת אמיתי ושאני לא חולם.
סביבנו עטף אותנו היער ואנחנו התקדמנו בשביל הצר. לא שמעתי ציוץ של ציפורים או קול אחר, היתה דממה סביב, זו היתה דממה מוזרה.
כשאני נזכר היום בדממה הזו- התחושה היתה כאילו היער מספר לנו על מצבו. אני נזכר שתוך כדי הליכה חשבתי לי, עוד מעט, עוד מעט הכל ישתנה, נמצא את הטאינים האבודים והכל יבוא על מקומו בשלום, ארץ חמשת הקשתות תחזור להיות ארץ נפלאה כמו שהיתה וכולנו נחזור הביתה.
כן, רציתי כבר לחזור הביתה. זו היתה הרפתקה מיוחדת אבל הייתי אז ילד קטן והתפקיד הזה שנתנו לי קצת הפחיד אותי.
ברגע שחשבתי על כך, על הפחד- כהרף עין דינו היה לידי, מחייך מתחת לברדס: הכל בסדר, זוהר, הכל בסדר, אינך צריך לחשוש, בדיוק ברגע הנכון אתה תדע מה עליך לעשות, תמיד.
אינני יכול להסביר זאת אבל נוכחותו של דינו והמילים שהגיעו אלי במחשבה, הרגיעו אותי.
המשכנו להתקדם בתוך היער צעד אחר צעד.
עצרנו לנוח בקרחת יער קטנה. ישבנו במעגל, עדיין שקטים כולנו.
היה מתח באוויר. אור הציצה מפעם לפעם לעברי אבל לא אמרה מילה.
דינו החל מוציא מתוך תיק הקסמים המוזר שלו מזון ומשקה. הכל הונח על מפה צבעונית שפרש דינו לפני כן.
חייכתי לאור וראיתי שגם לאו וסון מחייכים אלינו ואז פרצנו ארבעתנו בצחוק. כן, דינו הזכיר לנו את מרי פופינס והתיק שלה.
הטאינים הביטו בנו במבט שואל ואור התנדבה להסביר להם מי היא מרי פופינס ולמה צחקנו.
הצחוק, האוכל והמשקה פוגגו את המתח שהיה באוויר.
ביער היתה אפלולית ולכן לא ידעתי אם השמש הסגולה זורחת אי שם מחוץ ליער- ואז פתאום חשתי מין פעימות בחזה, וואהו ! חשבתי בבהלה, מה קורה לי - אבל אז הבנתי מה הפעימות האלה. תליון הברקת על החזה פעם כמו פעימות הדופק.
אחזתי את הגביש בכף ידי וקמתי.
כל העינים נסבו אלי, גם העינים שלא יכולתי לראות.
העץ, אמרתי, העץ עם הפתח העגול- לשם אנחנו הולכים. זה היה כל כך ברור לי, אפילו ראיתי את העץ, עץ גבוה, גזעו עבה מאוד ויש בו מין פתח גדול ועגול, כמו פתח של מערה.
כן, אני מכיר את העץ, שמעתי בראשי את תשובתו של דינו, נלך אליו.
אנחנו צריכים להמשיך, אמרתי, עכשו.
במהירות נאספו המפה הצבעונית שהיתה פרושה על האדמה ושאריות המזון. הכל חזר לתיקו של דינו.
שוב, בשורה, אחד אחרי השני, בשביל הצר ביער.
לא חשתי פחד או חשש, ידעתי שאנחנו קרובים וכשנגיע אל העץ אכיר אותו.

ואז- באופן פתאומי הסתיים השביל, יצאנו מתוך היער, עמדנו במקום פתוח.
השמש הסגולה כבר נעלמה אבל עדיין לא היה חשוך לגמרי. ממולנו התנשא הר הקריסטל מכוסה בסבך ירוק כהה. אפשר היה להבחין בנצנוצי הקריסטלים שבוקעים מתוך האדמה.
למרגלות ההר, ממש מולנו, ראיתי את העץ.


תם פרק ששי